לכל קשיש מטפל עיקרי. בדרך כלל, יהיה זה הבן או הבת הגרים בסמוך. קל מאוד לזהות מטפל עיקרי, אם תשאלו את אחיו, או הוריו שאלה כלשהי הם מיד יצביעו עליו ככתובת לפיתרון.
השנים חולפות, הזקנה מביאה עימה קשיים רבים. ישנם מצבים בהם חווה הקשיש ירידה קוגניטיבית או פיזית, ואף התמודדות עם מחלת הדמנציה או האלצהיימר.

לא אחת בן המשפחה הדומיננטי חווה "היפוך תפקידים" ונאלץ לקבל החלטות קשות עבור הוריו.
לאחר הבלבול הראשוני הוא בדרך כלל "ייקח את המושכות לידיים" ויחליט לפעול באחד מהכוונים הבאים:  

1. השארת הקשיש בביתו והמשך הטיפול בו.

2. הבאת עובד זר ככוח עזר שילווה את הקשיש בביתו 24 שעות ביממה.

3. העברת הקשיש לבית אבות פרטי או ציבורי.

מניסיוני אני למדה כי הרקע התרבותי ממנו הגיע אדם משפיע על בחירתו באחת משלושת האפשרויות.

בחלוקה גסה ניתן לומר כי יוצאי עדות המזרח נוטים לבחור באפשרות הראשונה, גם במחיר של פגיעה במקום העבודה ובתא המשפחתי. עם זאת ניתן לראות מגמה  קלה של שינוי. לעומתם יוצאי אירופה פתוחים יותר, להבאת עובד זר, או שילוב ההורה בבית אבות.

יש לציין כי אין כאן נכון או לא נכון, טוב או רע. חשוב להיוועץ בהחלטה עם איש מקצוע ולהתאים לכל אחד את המסלול הנכון לו מתוך ניתוח המצב הכולל, והבאה בחשבון של משתנים כגון: מצבו הרפואי והנפשי של ההורה, הרקע התרבותי ממנו הגיע, סביבה משפחתית תומכת, מצב כלכלי ועוד.

בכל שלושת האפשרויות, נחוות אותה חוויה כואבת, הנלוות להחלטה. ייסורי המצפון משותפים, הן לבת שסעדה את אימה בביתה, והן לבת שהחליטה שצוות בית אבות מנוסה ייטפל באימה.
חשוב להיתמך באיש מקצוע גם לאחר קבלת ההחלטה,להציף את הקשיים וייסורי המצפון. עצם הדיבור על הכאב  מאפשר החלמה ממנו.
"העולם מלא בכאב, אך הוא מלא בהתגברות עליו" (הלן קלר).