אתמול בלילה חלמתי חלום בלהות, ראייתי מטושטשת, ראשי סחרחר ושוב תמונת ה- "שחור בעיניים". אני מנסה לעמוד, לאזן את עצמי. כובד שכזה, רגליי כושלות. אולי אשב לרגע, אני חייבת להירגע. אוי לא, חולף במוחי חשש כבד, האם שכחתי לכבות את הגז? חלון המטבח פתוח, ודאי היית נחנקת אם לא היית עושה כן. תנשמי!!! , אני אומרת לעצמי.

התעוררתי ספוגת זיעה, נזכרתי מיד בישראל ישראלי, כמה קשה זה להיות אדם קשיש. ישראל אדם חביב בן 82, לבוש באלגנטיות, מסרק קטן בכיס החולצה המכופתרת. מתבייש מאוד ללכת בלווי מקל הליכה, למרות קשיי הניידות שלו. בימים קשים יותר, הוא מעדיף לשכב במיטה. כאילו לא יאה לו להיראות בביתו שלו בפיז'מה.
מידי יום הולכת אליו רבקה המטפלת מטעם חוק הסיעוד והוא תמיד מפגין חוזק,לפחות כלפי חוץ.

בגיל הזקנה אנו מאבדים הרבה מהיכולות הפיזיות והמנטליות שלנו. הראייה כבר לא מה שהייתה פעם, הגוף חלש, הזיכרון לא משהו…

סטיבן הוקינג הסתדר בעזרת אצבע אחת כשאיבד את כל יכולותיו האחרות, אך בואו נהייה מציאותיים, אנחנו לא סטיבן, ובטח שלא יודעים מה לעשות עם אצבע. (פרט למתחכמים שביננו).

אז מה אדם צריך כדי לחיות?

מה אדם צריך בכדי לחיותאל תדאג ישראל ישראלי, הכול יהיה בסדר. הפסיכולוג אברהם מאסלו סיכם את צרכי האדם בפירמידה שיצר:

אז איפה אתה נמצא מר ישראל ביחס לכול אחד מהשלבים? בוא נראה…

שלב ראשון- על הצרכים הפיזיולוגיים שלך, כמעט ואין ויכוח. יש לך את היכולת לנשום, לאכול ולשתות, לישון ולמלא מצברים. תודה לקדוש ברוך הוא, זה ממש לא מובן מאליו.
אני רוצה לומר לך שגם אם תתקשה בעתיד, יש את רבקה, היא תמיד תוכל לעזור לך לאכול, להתלבש, להתרחץ וגם להתנייד.
העניין הוא ההכרה הפסיכולוגית בקושי ובצורך לעזרה, זה הדבר הקשה ביותר עבורך. אני בהחלט מבינה. הרצון הזה לעצמאות מלאה הוא רצון משותף לכולנו, צעירים ומבוגרים.

שלב שני- ביטחון ישראל, ביטחון!
פעם סיפרת לי, עד כמה אתה זקוק לביטחון הזה, בייחוד עם יציאתך לגמלאות. "איבדתי את היציבות התעסוקתית שלי, אמרת, מקור גאוותי. איבדתי גם את היציבות המשפחתית שלי, אשתי ז"ל נפטרה, וילדיי עסוקים ועובדים.
שלא תביני לא נכון, אני גאה בהם מאוד, אך הבדידות קשה שלי. הזמן "לא זז" ואני "תקוע" פה לבד בין 4 קירות".
אז איך אפשר להשיג ביטחון? פשוט מאוד: ליצור מצב של סדר בעולם, פעולות קבועות וצפויות בהחלט נוסכות תחושת ביטחון.
מצא לך ישראל, משהו שאתה אוהב לעשות. משחק "שש בש" עם השכן אחת לשבוע באותה השעה, טיול בוקר רגלי בליווי המטפלת. כשאתה יודע שרבקה מגיעה כל יום באותה השעה, צופה את הפעולות שתבצע עימה ויודע גם מתי היא תלך זה יכול בהחלט לעזור.

שלב שלישי- הצורך בהשתייכות, זהות ואהבה.
ישראל משווע להיות חלק מקבוצה, לאהוב ולהיות נאהב. טוב נו… מי לא?
בעבר היה דומיננטי בכל מסגרת בה לקח חלק – עבודה, חברים, חוגי פנאי, ואפילו וועד המורים בביה"ס של ילדיו.
עם הגיל הולכות ומידלדלות המסגרות אליהן אנו משתייכים. חשוב ליצור ולשמר מסגרת אלטרנטיבית אחת לפחות: חוגי התעמלות, מרכזי יום, בתי כנסת למאמינים, שיוך לחברת סיעוד מסויימת, התנדבות בארגונים שונים,סופי שבוע בחיק המשפחה לה הקדשת את כל חייך. זה בהחלט עוטף אותך באהבה.

שלב רביעי- כבוד והערכה.
יום אחד קיבלתי שיחת טלפון מרבקה, המטפלת של ישראל. "תגידי, היא שואלת אותי: סיימתי את כול מטלות הבית, אבל נשארו לי עוד 20 דק' לפי התוכנית. אני יכולה ללכת"?
איזו מטפלת ישרה, כבר לא נותרו צדיקות שכאלה בעולמנו. אני מאוד מעריכה את השאלה. ובקשר לתשובה, אז זהו שלא!!! ולא סתם לא, יש לכך סיבה הגיונית.
מילת הקסם פה רבקה היא הקשבה, זה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע. מלאכת ההקשבה היא הקשה ביותר, להקשיב באמת, מבלי לייעץ ומבלי להתערב.
שבי עם ישראל תקשיבי לסיפוריו. הוא ישמח לשתף אותך במי שהוא ובמה שהוא השיג בחייו. העלאת הזיכרונות מעברו תאפשר לו להיזכר במקומות בהם היה פעיל ויצרני בחייו, ותגרום לו לחוות את אותה התחושה מחדש.
הרווח פה הוא כפול , ישראל יוכל להעריך מחדש את עצמו, ואת תוכלי לכבד את פועלו וללמוד מחכמת חייו.

שלב חמישי- מימוש עצמי.
זוהי הרמה הגבוהה ביותר אליה אדם יכול להגיע. משמעות המימוש העצמי הוא שאדם ישתמש בחייו בכישוריו הייחודיים, כדי להגיע למימוש הפוטנציאל שלו.
מעט אנשים יכולים לומר כי הגיעו למימוש עצמי בחייהם.
עדיין לא שאלתי את ישראל אם הוא חש כי הגיע למימוש עצמי בחייו, אך אם אאזור אומץ ואעשה כן, אני מניחה שהוא יענה לי אחת משתי התשובות הבאות:

א. אני חש מרמור ותחושת פספוס על שלא השגתי את מטרותיי בחיים. קוצר הזמן הנותר לי בעולם הזה לא מאפשר לי לעשות שינוי של ממש.

ב. אני חש סיפוק ותחושת הישג. "עשיתי את זה" בחיי. אני עומד ממרומו של ההר ומביט על הישגי הקרייריסטיים והמשפחתיים. אני גאה באשתי ז"ל, ילדיי, נכדיי וניני. יש לי מורשת שאני משאיר אחריי וגם אם אלך, חלק ממני לבטח יישאר כאן.

כמובן שהייתי שמחה לשמוע יותר את תשובה ב' , אבל ממקום אמיתי ולא כי הוא רוצה לרצות אותי או להפגין חוזק. מותר לו לישראל גם להיות חלש לפעמים, ואנו כאן כדי לעזור. זה המעט שאנו יכולים לעשות בשבילו.