שישי בבוקר, אני נפגשת עם אולג אלון מורביץ. אני מאוד סקרנית לגביו. מן ההכרח שיהיה בו משהו קסום.
עיניו של אולג ככחול ים, הוא לבוש במדי חיל האוויר, הנשק מונח על גבו ב"הצלב". הצלחה נמדדת ביחס לתנאי הפתיחה של האדם, וגם אם לא היה כך הוא בהחלט מצליחן.
הוא מספר לי על חייליו והמצוקות עימם הם מגיעים מהבית. אני מבינה שדווקא הוא זה שנותן להם את הכח.
קצין ביטחון בחיל האוויר שנבחר למצטיין הנשיא, ביום העצמאות האחרון.

הוא ראה את תקרית נפילת העמוד שהרג את הילה בצלאלי ז"ל בהכנות לטקס יום העצמאות. הוא תמיד מכוון גבוה, אך ממאורעות חייו הסיק שהחיים שבירים, והתקרית הזאת "קופצת" כתזכורת מרה לכך.
מצאתי עימו המון נקודות חיבור, אני חושבת שהסיבה לכך היא שהוא רואה מבעד למעטה החיצוני. לא הבנתי איך הוא ידע שנולדתי בחורף, זה לא הצטייר בעיני כניחוש אסטרולוגי נדוש שמטרתו להרשים. הוא מביט בי במבט בוחן. אני מיד אומרת לו: כובעים. במצבים מסוימים בחיים, יש לי כובעים בכל מיני צבעים, גם לך אני יודעת.
יש כאלו שחוו מצוקה, ורואים לתוך הנפש פנימה. ויש כאלה שיודעים להיכנס ל"נעליו של האחר" גם אם לא "נכוו בגופם", הם נדירים. לפעמים הם מאמינים בך גם כשאתה שוכח להאמין בעצמך, וזה מעצים אותך ומעורר השראה. הוא מהנהן בהסכמה.
"אהבתי כובעים. אני מאשר אותך, את בסדר"…  כובעים ולא מסכות, מסכות זה "צבוע". כובע הוא חלק ממך". הוא מסביר: שקצין ביטחון אומר לך שהוא מאשר אותך זאת מחמאה גדולה. אני מתרגשת מדבריו.

סבו, לב מורביץ ז"ל ,נפטר באוגוסט האחרון. כשנה לפני כן, הוא גולל בפניי את סיפור חייו:
"מי יכול לענות על השאלה: איזה זוועות יכול אדם לשרוד, עד כמה הוא יכול לספוג ולא להישבר?"
כאשר לב ז"ל היה ילד, הגלו את אביו לסיביר בהאשמות שווא. הוא לא שב משם לעולם. אימו טבעה בנהר הסמוך לביתו.
לב ז"ל נשאר עם אחותו הבכורה, מוסיה. בערבים היה הולך לבכות אצל שכנו המבוגר, סבא חביב. הוא התרגש לשמע ניגוני החליל של סבא חביב, ולמד לנגן בו בעצמו.
יום אחד הודיעה לו אחותו שהיא עוזבת ושעליו לחיות בבית יתומים. כאשר שמע על כך סבא חביב, הוא סרב, ובשנת 1941 שלח אותו ללמוד בביה"ס צבאי למוזיקה במוסקבה.
בתום מלחמת העולם השנייה התגייס לצבא, ושירת כנגן בגדוד מוזיקלי כשש עשרה שנים. הוא קיבל 18 מדליות לאות הוקרה על שירותי הצבאי.
כשהשתחרר משירותו הצבאי, פגש זמרת צעירה ויפה, נינה, ולאחר תקופה קצרה נישאו, ונולד בנם, איגור. בנם גדל, פגש את אהובת נפשו והתחתן, נולד לו נכד בשם אולג. כן, אותו האולג העומד מולי במדי חיל האוויר.
ושוב צרות, בנו נהרג בתאונה קשה וכלתו לא עמדה בכאב הנפשי ועזבה. שוב אלוקים בדק את גבולות היכולת שלו. מיד הוא הבין שגורלו של אולג ,נכדו, נתון בידיו.
חיי היהודים בברית המועצות הפכו קשים, ולב ז"ל החליט לעלות עם נכדו, אולג, לארץ ישראל.

על נכדו אמר: "נכדי, אולג, עילוי של ממש, ניצח בתחרויות בינלאומיות לפסנתרנים, וגרף פרסים רבים. כיום הוא משרת בצבא הגנה לישראל כקצין. אני שנתתי לנכדי 22 שנים מחיי מחכה לו בכל יום חמישי בבית".
לב ז"ל שבר את דפוס ה"העברה הבין דורית". הוא מיאן לאפשר לנכדו האהוב לגדול יתום מהורים כפי שהוא גדל. ללב ז"ל היו הכוחות ליצור דפוס הורות חדש וערכי. הוא נמצא בדמותו של נכדו אולג, שמשחזר מבלי משים, את הצלחותיו שלו בתחום המוזיקה ובצבא.

בשנים עשר ביוני יעמוד אולג בטכס השקת הספר שכתבתי המאגד בתוכו את סיפור חייהם של מבוגרי הדור. הוא יישא דברים לזכרו של סבו שהיה כל עולמו.
מיצירותיו של אולג ניתן ללמוד על עולמו הפנימי העשיר. הוא שואף להיות מעצב גרפי, ולהמשיך לעסוק במוזיקה. כשנפרדנו אפילו זכיתי לחיבוק מעלם בן 20 שעוד יגיע רחוק…
אז איזה כובע אני חובשת היום? אני מורידה אותו בפניו.